ראיונות עם אריק פלד
ראיונות עם אריק פלד
איך להשתחרר מחרדות דאגות ופחדים בשיטת השחרור הכפול - ראיון מיוחד עם הפסיכולוג אריק פלד ופרופסור איתן פרידמן
איך להשתחרר ממחשבות מלחיצות על אחרים ועל עצמך - ראיון מיוחד עם אריק פלד
לנוחיותכם תמלול הראיון - יואב זילכה מראיין את אריק פלד
יואב:
שלום אריק
אריק:
שלום יואב
יואב:
נעים מאוד לראות אותך
אריק:
תודה רבה
יואב:
תודה שהסכמת להתראיין
אריק:
בשמחה תודה שהזמנת אותי
יואב:
אני נמצא כאן היום עם אריק פלד פסיכולוג, ומנכ"ל מרכז פתח למחשבה
אריק:
נכון
יואב:
אתה רוצה קצת לספר לנו?
אריק:
כן בכייף, מרכז פתח למחשבה זה בעצם מרכז שנותן כלים פסיכולוגיים ורוחניים למאמנים למטפלים, לאנשים שמעוניינים במודעות והקלה בסבל שלהם או בהתפתחות אישית. המרכז מתמחה בעצם בעיקר בשיטת העבודה של ביירון קייטי וגם בשיטת הדיאלוג הפנימי. ומה זה בדיוק אומר, אנחנו תכף קצת נדבר.
יואב:
אז באמת, אולי נתחיל בלהציג קצת, לתת קצת לתת רקע על מה זה בכלל השיטה של ביירון קייטי למי שאולי לא מכיר, וגם השיטה השנייה שאמרת הדיאלוג הפנימי.
אריק:
כן בשמחה, בעצם שיטת העבודה של ביירון קייטי בנויה על עיקרון מאוד בסיסי ופשוט, והוא שכל הסבל שנגרם לנו בחיים נגרם כתוצאה ממחשבות, מחשבה שמתווכחת עם המציאות. כשיש לנו מחשבה שרוצה שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא, ואנחנו מאמינים לה, מתווכחים עם המציאות, באותו רגע אנחנו סובלים, נוצר סבל. והסבל הזה הוא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו אחרי שאנחנו מגלים שמקורו בעצם במחשבה.
כי אם למשל יש לי מחשבה ש"אמא שלי לא מספיק רגישה אלי". אז בהתחלה אני חושב שהבעיה היא בכלל אצל אמא, נכון? לאט לאט אני מתחיל לקלוט שפתאום אני לא רואה את זה רק עם אמא , אני רואה גם את זה בעבודה כשאני חושב שמישהו לא מספיק רגיש, ואני מתחיל להבין לאט לאט שהמקור הוא אצלי. ואז אני מזהה שזה בעצם בחשיבה שלי. כלומר המקור הוא אצלי, איפה הוא יכול להיות? אצלי בחשיבה . ואם זה בחשיבה שלי אז בעצם מה עושים עם המחשבה? מה שקייטי מציעה זה לחקור את המחשבה. לחקור אותה בעזרת ארבע שאלות ושלושה היפוכים, וזאת נקראת שיטת העבודה "the work". כמובן שפרטים מלאים יש באתר thework.co.il וכן הלאה. אבל אני לא יודע, אם אתה רוצה שנגיד את השאלות עצמן וההיפוכים?
יואב:
כן בשמחה, בשמחה... ניקח את זה כאיזושהי דוגמא?
אריק:
כן אולי..
יואב:
מחשבה לדוגמא אפילו?
אריק:
כן מעולה. אז תגיד, תבחר
יואב:
להתחיל בשיפוט? כלומר שאני שופט מישהי?
אריק:
כן בדיוק, אותנטי עבורך. שיטת העבודה מתחילה מלשפוט את האחר. כי השיפוט הזה הוא בעצם המחשבה שמעוררת בנו מתח סבל, כעס כל דבר אחר. ודרך חקירה אנחנו עוברים איזשהו תהליך, ואפשר לעשות מן הדגמה קצרה. זה הכוח של השיטה דרך אגב, שאפשר בזמן קצר מאוד להדגים אותה ולראות מה קורה.
יואב:
השיטה גם מאוד פשוטה נכון?
אריק:
כן. פשוטה, מאוד פשוטה, מאוד מעשית. מה שנקרא ארבע שאלות שכל אדם ברחוב יכול להבין. ומה שמאוד מאוד טוב בה שהיא בנויה לעבודה עצמית. כלומר, אתה לא צריך שמישהו אחר בהכרח יעזור לך, ברגע שאתה לומד את העקרונות אז אתה יכול להפעיל אותה גם על עצמך ולפחות בחלק גדול המקרים, ברור שכשזה לא הולך לבד, אז כדאי לפנות למאפשר מקצועי.
יואב:
אז נגיד ניקח לדוגמא – אדם חושב על אמא שלו.
אריק:
קח עליך
יואב:
אוקי.. וואו אמא שלי..
אריק:
לא חייב להיות אמא...
יואב:
"אמא שלי דואגת יותר מדי"....
אריק:
מעולה. אוקיי. אז השאלה הראשונה של שיטת העבודה זה: האם זאת האמת?. זאת שאלה שבעצם שמה סימן שאלה על עצם האמיתות של המחשבה. אז האם זאת אמת, האם זה נכון שהיא דואגת יותר מדי? והתשובה יכולה להיות "כן" התשובה יכולה להיות "לא" המטרה היא פשוט להיכנס פנימה ולבדוק
יואב:
אז, כן.
אריק:
אוקיי, שאלה שנייה, האם אתה יכול לדעת בוודאות שזו האמת? השאלה בודקת, כמה אמונה מבחינתי היא וודאית, היא מוחלטת ושוב התשובה היא או "כן" או "לא" וגם כן זה בסדר וגם "לא" זה בסדר.
יואב:
אז נגיד גם כן.
אריק:
אוקיי, אז אתה יכול לדעת בוודאות שזו האמת. אז השאלה השלישית, איך אתה מגיב כשאתה מאמין למחשבה "אמא שלי דואגת יותר מדי"?
יואב:
אני כועס עליה.
אריק:
כן.
יואב:
כועס, מתוסכל.
אריק:
כן. איפה אתה חווה את זה בגוף?
יואב:
באזור החזה.
אריק:
כן. לאן המחשבות שלך רצות, כשאתה מאמין למחשבה "אימא דואגת יותר מדי"?
יואב: שזה באיזשהו מקום לפעמים מגביל אותי.
אריק:
אוקיי.
יואב:
כלומר, בזה שהיא כאילו דואגת יותר מדי, אז כמובן שאת הדאגה הזו היא מפנה לילדים שלה, כולל אותי, זה אחי, אבל גם כולל אותי, ובאיזשהו מקום זה מרגיש שזה גם כולא אותי, או מגביל גם אותי.
אריק:
אתה יכול לתת דוגמה ספציפית?
יואב:
לא עולה לי כרגע משהו.
אריק:
אולי אתה לא מספר לה דברים בגלל זה?
יואב:
כן, יש קטע כזה שהמון פעמים, כדי שהיא לא תדאג אז אני מעדיף למדר אותה, וחלק מהמידע .. לא הכל אני מספר לה, בוא נגיד ככה.
אריק:
כן, בדיוק.
יואב:
ואז נהיה המון פעמים, נגיד שיוצא לי לדבר איתה בטלפון, אז אני מרגיש איזשהי אי נוחות, ואני מחכה שהשיחה תסתיים.
אריק:
בדיוק
יואב:
היום זה קצת פחות. זה היה יותר קיים בעבר, בעבר אני ממש יכול להגיד, שזה גם היה קשה מאוד לעשות את השיחה איתה. את השיחה הזו ש.. אני עושה איתה פעם פעמיים בשבוע.. זה כמו איזה מטלה, להתקשר לאימא לשאול אותה מה קורה, זה היה מטלה.
אריק:
אני בהחלט יכול להזדהות. אוקיי.. אז עכשיו אשאל אותך מי תהיה בלי המחשבה הזאת "שאמא דואגת יותר מדי". תשים לב, אמא לא משתנה זה מאוד מאוד חשוב. אמא עושה בדיוק את אותו דבר, היא מתקשרת מתי שהיא מתקשרת, היא אומרת מה שהיא אומרת, היא אותה אישה בדיוק, רק לך לא יכולה לעלות בראש המחשבה שהיא דואגת יותר מדי.
יואב:
בחוויה שלי יותר נינוח. יותר.. יותר אוויר. כאילו ברמת השיחה איתה, שיחת הטלפון הזו..אז, יותר סבלני, יותר קשוב.
אריק:
מצוין
יואב:
יותר נינוח
אריק:
איפה זה מרגיש בגוף. ?
יואב:
יכול מאוד להיות שאזור החזה ככה יקבל יותר אוויר, יותר חמצן יותר יתרווח שם, יותר רווחה שם ככה,
אריק:
בדיוק אפשר לנשום נכון? אפשר, יופי. אז תהפוך את המחשבה "אמא דואגת יותר מדי".
יואב:
אני דואג יותר מדי
אריק:
אני דואג יותר מדי, נכון. במיוחד לגבי אמא והדאגות שלה. אתה יכול למצוא את המקומות שאתה דואג יותר מדי?
יואב:
כן, בטח.
אריק:
תן דוגמה.
יואב:
דאגה זה משהו מלווה אותי כבר שנים רבות. עם השנים פחות ופחות, אבל עדיין חלק מהיום יום שלי, זה גם דאגה. יכול להיות דאגה במובן הכלכלי, דאגה במובן המקצועי, עסקי, אפילו גם דאגה כמו שאמרת במובן המשפחתי. זאת אומרת, דאגה לכך שאמא שלי דואגת יותר מדי. כלומר, אני דואג לה שהיא דואגת יותר מדי (צוחק)
אריק:
בדיוק. נכון, אתה יכול לראות את זה שמה שאתה לא היית רוצה שהיא תעשה, אתה עושה בעצמך?
יואב:
כן.
אריק:
זה המקום שחז"ל אומרים, כל הפוסל במומו פוסל. כן? אז זה ההיפוך הזה. יש עוד היפוך? אמא דואגת יותר מדי?
יואב:
יש את ההיפוך של אמא לא דואגת יותר מדי.
אריק:
נכון
יואב:
הוא גם סוג של היפוך. מה עוד?
אריק:
למה זה נכון? תן לי שלוש סיבות, למה זה נכון שהיא לא דואגת יותר מדי.
יואב:
כי "יותר מדי" זה איזשהו שיפוט שלי. היא דואגת כפי שהיא דואגת במציאות ו..אין לה איזשהי סקלה קולקטיבית של מה זה נקרא "לדאוג יותר מדי" ואני יכול לשפוט לפי הסקלה הזו ולהגיד, אמא שלי עברה את הרמה 8, אז נקרא שהיא דואגת יותר מדי. כי אין דבר כזה האמת, זה הכל אצלי בראש, אז יותר מדי, זה איזשהו סקלה דמיונית.
אריק:
נכון. מי אמר? אוקיי, עוד סיבה שאתה יכול לחשוב עליה, למה אמא לא דואגת יותר מדי?
יואב:
אולי אם אנחנו באים מאיזשהי פרספקטיבה, שהכל קורה כפי שהוא קורה, ולא אחרת. ואולי אפילו נאמר צריך לקרות כפי שהוא קורה. אז אולי היא צריכה לדאוג. אולי זה משרת אצלה משהו במובן כזה או אחר. אז אולי היא דואגת בדיוק כפי שהיא דואגת.
אריק:
אולי כך היא מביעה את האהבה שלה למשל?
יואב:
זה כן.
אריק: כן.
יואב:
כנראה שזו אחת מהדרכים שלה, שאהבה שלה מקבלת ביטוי דרך, בין השאר.. דאגה. זו אחת הדרכים העיקריות כנראה (יואב ואריק צוחקים).
אריק:
אוקי.. יופי. כן, אז אילו היו ההיפוכים. מה שעשינו הרי טעימונת כזו של תהליך שממש אפשר לראות ממנו שהוא פשוט מאפשר לנו לרכוש זווית ראיה חדשה על המצב. אפשרות אחרת להתבונן על המצב, אפשרות אחרת לחשוב. ומתוך האפשרות החדשה הזו יכולה להיווצר למשל דינמיקה חדשה במערכת היחסים שלך עם אמא שלך. כי ברגע שהמחשבה הזו תהיה פחות חזקה אצלך, מן הסתם התגובות שלך יהיו שונות וכך יכולה להתפתח דינמיקה חדשה שהיא יותר נעימה, יותר נוחה, יותר זורמת, יותר הרמונית.
יואב:
אוקיי. אז אם נגיד לוקחים את המקום הזה שבו אני הפכתי את זה לעצמי, ואמרתי אני דואג יותר מדי, אז מכן והלאה איזה טיפים אתה יכול לתת לי במובן הזה. וגם שכולם יכולים להועיל מהדוגמא הזו, לקבל תועלת...
אריק:
בוא נגיד שאני רואה ש"אני דואג יותר מדי" אז קודם כל אני מפסיק להיות כל כך שיפוטי כלפי אחרים. כי אני רואה שאני והם באותה הסירה. אמא דואגת יותר מדי, אני דואג יותר מדי. זה מייד מחבר, זה מייד מקרב. אז זה דבר ראשון שאתם מוזמנים לשים לב לחוות את ההתקרבות הזו, ואת חוסר השיפוטיות לאחר שנוצרת כתוצאה מזה שאני רואה שגם אני בעצמי עושה את אותו הדבר. עכשיו אם אתה שואל איך לוקחים את זה צעד קדימה, אז פה באמת אתה שואל, מה אני עושה עם זה? אני דואג יותר, מה אני עושה עם זה?
אז קודם כל אני רואה את זה. נכון, עצם זה שזה עלה לי עכשיו למודעות ואני רואה את זה, זה כבר מצוין. שלב הבא, אפשר לומר שהוא מכניס את שיטת הדיאלוג הפנימי לעניין. כי בעצם כשאני אומר "אני דואג יותר מדי... " למי אני מתכוון? בעצם אם אנחנו נהיה כנים עם עצמנו, ונתבונן טוב בפנימיות שלנו אנחנו נראה שאנחנו לא עשויים מקשה אחת.
למרות שאנחנו כל הזמן אומרים "אני" ו"אני" ו"אני"... ו "אני" זאת המילה הכי נפוצה בשיח שלנו. כל אחד מאיתנו הוא מורכב מחלקים רבים. אפשר לקרוא לזה חלקים, אפשר לקרוא לזה תתי אישיות, אפשר לקרוא לזה דמויות, אפשר לקרוא לזה דפוסי אנרגיה. מדובר על זה שיש בתוכנו חלקים רבים ולכל חלק כזה יש את הצרכים שלו, את הרצונות שלו, את תפיסת העולם שלו, את התפקיד שלו ואת המתנה שהוא נותן לי. כלומר, מדובר בעולם מלא שבעצם חי בתוכי.
והחלק שדואג יותר מדי, הוא לא כולי, זה לא יואב שדואג יותר מדי, זה, יש בתוכי איזשהו חלק, תת אישיות, איזשהו דמות.. שדאגה אצלה זה משהו שהוא אצלה מאוד דומיננטי. כי ברגע שאני אומר "אני דואג יותר מדי" זה מייד צובע אותי באיזשהו צבע. ואז זה גם נורא מבלבל. כי בעצם רגע, אבל מצד אחד אני אומר על עצמי שאני דואג יותר מדי, אבל מצד שני אני מכיר המון סיטואציות בחיים שלהפך, אני בכלל לא דאגתי, אלא להפך זרמתי והייתי משוחרר, ובטוח, וסמכתי על המציאות ועל אחרים ולא דאגתי. אז מה קורה פה?
אז צריך להבין שכל הסתירות הפנימיות שאנחנו רואים בתוכנו, המקור שלהם הוא שיש בתוכנו כמה וכמה חלקים. ופעם מתבטא החלק הזה, ופעם מתבטא החלק האחר. שיטת הדיאלוג הפנימי, היא שיטה שעוזרת לנו לזמן ולהציף את החלקים שבתוכנו, ולעשות איתם דיאלוג, לעשות איתם שיחה.
אז מה שקורה פה בעצם, שילוב של שיטת העבודה של ביירון קייטי ושיטת הדיאלוג הפנימי היא שילוב מאוד חזק. כי שיטת העבודה של ביירון קייטי עוזרת לנו להשתחרר משיפוטים על אחרים. כי אני רואה שכל שיפוט על האחר מקורו במחשבה שלי. ואני רואה שכל שיפוט על האחר אני יכול להפוך לעצמי. כלומר גם אני עצמי פועל בדיוק באופן שהאחר ששפטתי פועל. במובן הזה, אני הצלחתי להשתחרר משיפוטים על האחר. ואז מה איתי? איך אני משחרר משיפוטים על עצמי?
פה בא הצעד הבא שאני מפסיק לראות את עצמי כמקשה אחת, אלא רואה את עצמי כחלקים ואז ברגע שאני רואה שאוקיי, יש חלק בתוכי שדואג יותר מדי, אני יכול לחוש כלפי החלק הזה חמלה, הכלה, הבנה. אבל אני זה לא הוא. אני כמו שאני זה לא המחשבות, אני זה גם לא החלקים שלי. כלומר, אני זה משהו שהוא יותר פנימי, יותר עמוק מכל מחשבה, מכל חלק, מכל דמות מכל דפוס אנרגיה, מכל רגש, מכל תחושה. זה חוויה פנימית מאוד עמוקה שהיא לא בנויה ממחשבות או רגשות או תחושות. והעבודה דרך שני הכלים האלה מובילה באופן מאוד מהיר ויעיל אל המקום הזה.
והכוח שלה, שזה נעשה מה שנקרא... העבודה נעשית עם החיים האמיתיים. אני לא צריך לפרוש לאיזשהו מנזר, או .. זה סוג של מדיטציה בפעולה. מדיטציה בחיים עצמם. כלומר, לא צריך ללכת ולהתבודד באיזשהו מקום. אלא, אני פשוט .. מתרחשת מולי סיטואציה יום יומית של החיים שלי ודרכה אני חוקר, דרכה אני עובד, דרכה אני מתפתח. זה מה שאני אוהב בגישות האלה, שהן מאוד מאוד מחוברות לחיים ועובדות עם החומר של החיים, עם הסיטואציות עצמן.
יואב:
ולמעשה יכולנו להמשיך עם השיטה של ביירון קייטי, לחקור גם את השיפוט הזה על עצמי?
אריק:
כן. בעיקרון, האמת שקייטי פחות ממליצה לחקור שיפוטים עצמיים. כי בדיוק היא אומרת שהאגו יכול להתערב בדבר, וזה יכול לצאת .. כי אם יש לי איזשהי אג'נדה, כלומר אם אני רוצה לראות את עצמי באור מסוים. נגיד, שיש לי על עצמי שיפוט שלילי ש"אני ביקורתי מדי" ויש לי אינטרס, לאגו שלי יש אינטרס שאני לא אהיה כזה. אז אני יכול לעשות איזה סוג של מניפולציה עם שיטת העבודה ואיכשהו לשכנע את עצמי שזה לא ככה. ולכן, שיפוטים עצמיים צריך להיות יותר זהירים. וכעיקרון, כן בהחלט אפשר לחקור, גם שיפוטים עצמיים בעזרת שיטת העבודה. אבל אני ממליץ באמת כתוספת של העמקה, לראות את זה כחלקים בתוכי, ולהיעזר גם בשיטת הדיאלוג. ואז בעזרת השילוב הזה אני הרבה יותר בטוח שאני חוקר את עצמי בלי הטיות, בלי אג'נדה.
יואב:
איך אתה בכלל הגעת לנושא של ביירון קייטי? פגשת אותה? או איך זה קרה?
אריק:
כן, קודם כל לא פגשתי אותה. פגשתי אותה כנראה אחרי שיצא לי לעשות בארץ כמה סדנאות בשיטה. והאמת היא שמה שקרה, שחבר הביא לי הקלטות שלה שבהם היא מדגימה, כמו ההדגמה הקצרה שעשינו, יש לה הדגמות שנמשכות הרבה יותר זמן, עמוקות יותר. ויצא לי לשמוע אותה עובדת עם איזשהו נער מתבגר על אמא שלו ועל החוויה שלו מול אמא. ואמא זה הנושא שמאוד העסיק אותי בחיים. אני הייתי במשך שנים רבות בטיפול פסיכולוגי, ואחד הנושאים המרכזיים היה "אמא". ופתאום דרך חקירה של אותו מתבגר, פתאום יכולתי לראות שכל הסיפור שהיה לי על הילדות שלי על אמא שלי , היא סיפור שהוא לא בהכרח נכון. שהוא לא בהכרח נכון, ושאפשר לראות את הדברים באופן לגמרי אחר. כל ההאשמות שהיו לי כלפיה, ותלונות, פתאום משהו בי נפתח כלפיה בזכות העבודה הזו של קייטי. ואני מרגיש שזה היתה ממש חוויה פיזית מאוד עמוקה כששמעתי את אותו נער, ואיך הוא עובד ומשתחרר, אני הרגשתי באמת כמו מן גל חזק שמחה, ואהבה שמציף אותי, אפילו בכיתי מרוב עוצמת ההתרגשות. ואז היה ברור לי שאני אלך ואלמד את השיטה גם כי חיפשתי כפסיכולוג כלי שיכול מאוד לעזור לאנשים, וגם כמובן קודם כל להקל על עצמי ולעזור לעצמי. נסעתי לבית הספר של ביירון קייטי. שזה תהליך של עשרה ימים מאוד אינטנסיביים . ובעצם במהלך השנים עשיתי אותו ארבע פעמים. גם הזמנתי את ביירון קייטי לישראל ואירחתי אותה פה בארץ, שני אירועים מאוד גדולים בשנת 2006, ו2007, וככה כל העניין התפתח. אצלי היה לי מאוד ברור שאני קיבלתי מתנה מאוד גדולה לחיים דרך שיטת העבודה. ורציתי להעביר אותה הלאה לעוד אנשים.
יואב:
אחד מנקודות הביקורת שיש על השיטה, שיטת העבודה, זה שהיא משאירה אותנו בעצם באיזה חקירה אינטלקטואלית ואז אנחנו בעצם חוקרים איזושהי מחשבה מסוימת. יתכן ואנחנו חווים בזמן החקירה או קצת לאחריה, שחרור מסוים, איזושהי הקלה. אבל אחר כך בעצם המחשבה הזו ממשיכה להשפיע על חיינו ולנהל אותנו. כלומר הרבה פעמים אני שומע אנשים שמרגישים שזו איזושהי חקירה ברובד האינטלקטואלי אבל לא יורדת יותר עמוק. איך אתה יכול להתייחס לזה?
אריק:
אז קודם כל קייטי אומרת open mind open heart , היא אומרת קודם כל באמת לפתוח את הראש, לפתוח את האינטלקט / השכל ואז גם הלב נפתח. כי אם יש לי דרך אחרת לראות את זה בשכל, בסופו של דבר זה מחלחל גם ללב. ביהדות אומרים "והשיבות על לבבך" כלומר אנחנו לוקחים.. משיבים בעצם מהשכל אל הלב, והתהליך הזה של הפתיחה הוא בהחלט אפשרי, הוא בהחלט מתרחש ברגע שאנחנו מתמידים בתרגול.
אבל כן חשוב גם להבהיר, ושלא יהיו אי הבנות -מחשבות בהחלט ממשיכות להופיע גם אחרי שאנחנו חוקרים אותן. וזה בדיוק העניין של ה... שפה נכנסת גם שיטת הדיאלוג הפנימי. כי מה שעוזרת לנו שיטת העבודה של ביירון קייטי, זה לפתח בתוך עצמנו, איזשהי איכות עצמית שהיא מאוד פתוחה, מאוד אוהבת, היא מאוד מכילה, היא לא שיפוטית, ובעצם מאוד מחוברת למהות שלנו, למי שאנחנו באמת. אבל זה שהתחברנו ומצאנו את האיכות הזו בתוכנו ופיתחנו אותה, לא אומר ששאר הדמויות בתוכנו לא ממשיכות להתקיים. עדיין מתקיים בתוכנו השיפוטי, ועדיין מתקיים בתוכנו הביקורתי, ועדיין קיים בנו ילד קטן שהוא מפוחד, ויש בנו אבא טוב, ואבא רע, ואמא טובה ואמא רעה, ויש בנו דמות של לוחץ, ודמות של מגן. יש המון איכויות בתוכנו שממשיכות להתקיים, אבל במקביל אם יש לנו את שיטת העבודה זה משהו שעוזר לנו מאוד להתחבר לאיזשהי איכות בתוכנו שגם אפשר לקרוא לה סוג של דמות שהיא לגמרי רואה – דנה לכף זכות. רואה את הטוב שבדברים, לא מפרשת דברים באופן שלילי, מוכנה לחקור את התפיסה של המציאות. אז הכל חי בתוכנו במקביל. כל עוד אנחנו לא מוארים אז אין לנו .. אנחנו יכולים לוותר על הציפייה שיום אחד השיפוטים שלנו ייעלמו. יש אנשים שאולי שמדווחים על זה שזה קורה להם כל מיני, באמת, מורים מאוד גדולים. אבל כל מי שהגיע לשם, אז מה שנקרא – נהדר. אם אני יכול לומר על עצמי, לי עדיין יש שיפוטים, יש מקומות שאני כועס, ושאני עצוב.
מה ששיטת העבודה מאפשרת לי זה כלי – מה לעשות כשזה קורה. לא להיות קרבן של הרגשות האלה. לא לתת להן להשתלט עלי ולנהל אותי. אבל זה לא אומר שהם נעלמים ולא קיימים יותר בחיים שלי, ממש לא.
יואב:
ואם זה נכון להגיד שככל שאנחנו יותר ויותר מתרגלים את שיטת העבודה, לגבי כל מני שיפוטים כאלה ואחרים.. זה נכון לומר שהאמונה שלנו במחשבות שלנו הולכת ופוחתת. כלומר, אנחנו לא קונים באופן אוטומטי את המחשבות ומזדהים אתן.
אריק:
כן, קודם כל בגדול התשובה היא כן. שיטת העבודה מה שיפה בה שזה כלי שניתן להפנים אותו. ברגע שמתרגלים אותו אז באופן אוטומטי השאלות יכולות לעלות. אבל מה שעוד חשוב להבין ולהגיד ולשבור איזשהו מיתוס, - העבודה הזאת אף פעם לא מסתיימת. היא גם לא אמורה להסתיים. אנחנו לא פה בהכרח בחיים בשביל להגיע אל מה שנקרא "למנוחה ולנחלה". מה שקורה שככל שאנחנו חוקרים, זה שהמחשבות מתעדנות, ודברים שבעבר בכלל לא הרגשנו את הלחץ שהם מסבים לנו, כי היו לנו דברים הרבה יותר גדולים שהביאו לנו לחץ, אז פתאום כשאנחנו מנקים את השכבה הראשונה, והשכבה השנייה, אז פתאום גם דברים עדינים יותר, הם אלא שמכווצים אותנו, מביאים לנו מתח, מביאים לנו סבל. כך שבסופו של דבר, בהחלט יש את ההרגל הזה של לחקור, אבל מחשבות תמיד מגיעות, ולאט לאט אנחנו מתקלפים, מתנקים יותר, לאט לאט אנחנו כן מתבססים יותר במקום של שקט ושל שלווה. אבל אם יש לנו אמונה שהמסע הזה אמור להיגמר, שיום אחד נגיע למנוחה ולנחלה ויהיה רק שקט ואושר. זאת כשלעצמה אמונה מאוד מלחיצה, ואמונה מאוד מבלבלת.
יואב:
שגם אותה אולי אפשר לחקור
אריק: בדיוק. כן, אבל קודם כל צריך לשים לב שהיא קיימת. כי הרבה פעמים אנחנו עושים את "שיטת העבודה" בשביל מה שנקרא להיפטר מסבל. אבל בסופו של דבר באיזשהו שלב אנחנו רואים שלא משנה כמה אנחנו עובדים, אנחנו מה לעשות? אנחנו בני אדם, אנחנו אנושיים. סבל הוא חלק מהחיים שלנו. שיטת העבודה יכולה לעשות לו טרנספורמציה. זה כמו, אני אוהב להסתכל על זה כמו מיחזור, שלוקח זבל והופך אותו לאדמה פוריה. אותו דבר, שיטת העבודה זה כמו מן מכונה כזו שמכניסים לתוכה מחשבות "זבליות" "מרעילות" ומה שיוצא זה משהו פורה, וחיובי. אבל כל הזמן ממשיך להגיע עוד ועוד מה שנקרא..זה אף פעם לא נגמר. כמו שזבל בבית אף פעם לא נגמר, כמו שאבק מצטבר אצלנו בבית, ואנחנו לא מצפים שזה שניקינו היום תוך כמה ימים לא יהיה אבק.
בדיוק באותו האופן עם המחשבות שלנו, זה שהיום חקרנו, והיום ניקינו מחר יבוא האבק החדש של אותו היום וגם אותו אנחנו נרצה לחקור. מה שיפה הוא שזה מכניס אותנו לתוך מסע של התפתחות. אנחנו לא חוקרים מתוך סבל בסופו של דבר, ומתוך רק.. רק מתוך רצון להיפטר מסבל, אלא מתוך זה שאנחנו רואים שדרך החקירה אנחנו מתחילים לגלות את עצמנו, מתחילים להעמיק לתוך עצמנו, להכיר מי אנחנו באמת, נפתחים לעולמות חדשים, לאיכויות חדשות. זה הופך להיות סוג של מסע.
יואב:
ואז ממש רואים את זה כאיזושהי הזדמנות.
אריק: בדיוק. נכון, זה מה שנקרא, בסופו של דבר אני לא מצפה מאף אחד שיתחיל לחקור רק כי הוא רואה בזה הזדמנות. בהחלט תתחילו לחקור כי אתם סובלים. ככה גם אני התחלתי לחקור. אבל בסופו של דבר, זה .. אתה לפעמים כבר אומר לעצמך, אוקיי אני רוצה לראות כבר מה הסבל הבא, מה הכיווץ הבא, כי הוא באמת סוג של הזדמנות עבורי ללכת עוד צעד אחד קדימה.
יואב:
דיברנו ככה בהתחלה. להתחיל מהמקום של לחקור שיפוטים על אחרים.
אריק: כן, נכון.
יואב: יש גם את המקים שאנחנו יכולים להיעזר בשיטה של קייטי בכדי לחקור אמונות שמעכבות אותנו בחיים, נכון?
אריק:
בהחלט, אמונות שמעכבות בחיים כמו למשל, "אני לא מספיק טוב.."
יואב:
כן, גם דברים כאלה אפשר לחקור בעזרת העבודה?
אריק:
בטח, בטח. האמת היא שכל מחשבה אפשר לחקור בעזרת שיטת העבודה. כאשר שוב, מה שחשוב הוא שאנחנו חוקרים משהו פשוט כדי לראות שהוא לא בהכרח אמתי. או שגם אם יש בו איזושהי אמת, היא לא כ-ל האמת. ואז דברים נכנסים לאיזושהי פרופורציה. כן, יכול להיות שאני לא יודע מה.. שאני לא מספיק טוב ביכולות הטכנולוגיות שלי. עדיין זה לא אמור לצבוע את כולי. זה לא אומר עלי משהו, על כ-ל מי שאני. שאני לא מספיק טוב. זה שוב, איזשהו חלק בי או איכות שבי שיכול להיות באספקטים מסוימים היא ביחס לאחרים הכישורים שלה הם לא מספיק טובים. עדיין זה לא אומר שום דבר עלי.
מה ששיטת העבודה ושיטת הדיאלוג עוזרות זה להשתחרר מההזדהות הזו שהגוף שלי אומר עלי משהו, אם אני יפה או לא יפה אם זה אומר עלי משהו או אם אני מוכשר או לא מוכשר זה אומר עלי משהו, אם אני חכם או לא חכם זה אומר עלי משהו? לא. יש בתוכי מקום שהוא פנימי, שהוא עמוק, שהוא תמיד טהור. לא משנה איך נראה הגוף שלי, ולא משנה אם אני עכשיו כועס, או אם אני עכשיו שמח. המקום הזה הוא תמיד טהור, תמיד שקט, הוא תמיד מכיל, הוא תמיד נוכח, יש בו נוכחות. והוא קיים בתוך כל אחד מאיתנו, זה איזשהו סוג של בית פנימי שקט ויציב. שלכולנו יש את האפשרות להתחבר אליו.
וכשאנחנו מנהלים את החיים שלנו כמה שיותר מתוך המקום השקט הזה, אז כל הדינמיקה של החיים היא משתנה. שוב אני אומר, זה לא שאין סבל. אבל הסבל הוא נפגש בהרבה פחות דרמה. אנחנו .. ויש לנו מה לעשות איתו. אנחנו עובדים איתו, אנחנו חוקרים אותו. אנחנו ממחזרים אותו ועושים טרנספורמציה דרכו. זה כמו סוג של דלק שמניע אותנו קדימה.
יואב:
אוקי. מה המקור של שיטת הדיאלוג הפנימי?
אריק:
שיטת הדיאלוג הפנימי, פתחו אותה שני פסיכולוגים, דוקטורים בשם הל וסידרה סטון. באמת, אני חושב מקורות ההשראה שלהם היתה – היו גם מתוך הפסיכולוגיה אם שמעת על יש את ה transactional analysis של אריק ברן שבאמת רואה את הנפש כחלקים חלקים. ובאמת גם יש כמה וכמה תורות רוחניות על .. אני לא יודע עם שמעת.. אבל יש תהליך שנקרא big mind שעושה אותו גנפו רושי, שהוא תרגול בודהיסטי – האמת. שעושה בדיוק את זה. שאנחנו לוקחים חלקים אוניברסלים שבתוכנו, כמו למשל, הלוחץ או המבקר, או השתלטן או הילד הקטן, ואנחנו נותנים להם קול. ובסופו של דבר החלקים שבתוכנו הם לא בהכרח אישיים. יש בהם משהו אוניברסלי. אנחנו לפעמים מתייחסים אל עצמנו כתופעה מאוד מאוד אישית. אבל בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו – כמו שהגוף שלנו בנוי באופן דומה, גם הנפש שלנו בנויה באופן דומה אחד לשני.
ואתה יודע...אני בעברי הייתי תוכניתן מחשבים ואני יכול לראות את זה שחלקים רבים של הנפש הם ממש סוג של קוד, של תכנות, שכמו שקיבלנו קוד גנטי שמתכנת את הגוף שלנו ואיך הוא יפעל, כך גם את הנפש. וחלק מהעבודה שלי והמסע שלי בחיים זה להכיר את הקודים האלה. כי ברגע שאנחנו מכירים אותם, אנחנו הרבה פחות כבר, כמו כל דבר שאנחנו מכירים טוב הוא מפסיק לעניין אותנו. אז אני מכיר את עצמי שהייתה תקופה בחיים שהייתי מאוד עסוק בעצמי, ועסוק בעצמי ובכאבים שלי ובסבל שלי, כי זה היה תעלומה בשבילי. אבל עכשיו שאני מבין ויודע את המקום של זה, זה הרבה פחות מעניין אותי. ואז יש לי הזדמנות, זה מפנה לי מקום להיכנס עוד יותר פנימה ולהכיר את המקום הבאמת ייחודי שלי. שזה הנשמה שלי ,האיכויות שלכל אחד יש את האיכויות המיוחדות שאיתן הוא נולד ושאותן הוא רוצה להביע לעולם. ברגש אנחנו..
סבל הוא משהו אוניברסלי במובן הזה שאין בו משהו מיוחד. כולנו סובלים פחות או יותר מאותם הדברים. אני סובל כבר מעל לעשר שנים עם אלפי אנשים, כולנו סובלים מאותם הדברים. אבל את הייחודיות שלנו, את האמתיות שלנו , את פנימיות הנשמה שלנו, לכל אחד יש משהו שהוא שונה לחלוטין ושהוא פשוט חבוי מתחת לערמות האלו של מחשבות ואמונות שרכשנו במהלך הילדות שלנו והחיים שלנו וצברנו במשך אלפי שנות אבולוציה שנמצאות על הגב שלנו. וכשכל זה לאט לאט מתנקה בעזרת שיטות כמו העבודה של ביירון קייטי או הדיאלוג. אז נחשפת המהות שלנו, ונחשפת הנשמה שלנו, הלב שלנו, מקום ייחודי עם טביעת הנשמה הייחודית שלנו, שזאת המתנה שבעצם באנו לעולם בשבילה. בשביל לתת אותה לאחרים, בשביל ליצור, ולתת ולעזור, וכל אחד לפי מה שבאמת בתוך ליבו ובתוך נשמתו.
יואב:
אוקיי. נראה לי ככה . מרגיש לי נקודה טובה לסיים את זה כאן עם המתנה הזו שסיפרת עליה.
אריק:
בהחלט, עשינו פה מסע.
יואב:
אז אריק תודה רבה היה לי מאוד מעניין.
אריק:
תודה.